יום 4

יום 4 בטיול.

ההיי של ההגעה כבר נעלם. התרגלת למקום. עשית כבר את האטרקציה שכולם עושים. אכלת איפה שאמרו לך לאכול. צילמת את מה שצריך לצלם.

ועכשיו אתה יושב בהוסטל.

סביבך אנשים. הרבה. רובם ישראלים. כולם נראים עסוקים. כולם זזים ממקום למקום. כולם נהנים.

ואז זה מגיע. לא דרמטי. לא חזק. דווקא בשקט.

"רגע, זה זה?"

ופתאום עולה מחשבה שאתה לא ממש רוצה להודות בה: אולי זה לא מה שציפית. אולי משהו פה מרגיש ריק. אולי אתה פשוט לא חווה את זה כמו שחשבת.

ופה בדיוק רוב האנשים עושים טעות.

הם לא עוצרים רגע. הם לא מקשיבים למה שקורה בפנים. הם ישר בורחים.

פותחים טלפון. מחפשים "מה לעשות ב" ושם המקום. עוד אטרקציה. עוד מקום. עוד ניסיון להרגיש משהו.

וזה עובד. לכמה שעות. אבל אז זה חוזר.

כי הבעיה היא לא מה יש או אין לעשות. הבעיה היא שאתה לא באמת יודע איך להיות בתוך הטיול הזה.

וברגע הזה בדיוק נקבע איך הטיול שלך ייראה.

האם אתה ממשיך לרדוף אחרי חוויות מבחוץ, או שאתה לומד להיות בתוך מה שיש, לא לחפש מה שאמור להיות.

ורוב האנשים, בלי לשים לב, בוחרים באופציה הראשונה.

ובגלל זה גם אחרי חודש הם חוזרים הביתה עם תמונות. אבל בלי תחושה שמשהו באמת השתנה.

יש דרך אחרת לעבור את הרגע הזה. היא לא קשורה לאיפה תלך אחר כך. היא קשורה למה אתה אומר לעצמך כשאתה יושב שם.