פעם פחדתי להיות לבד בטיול, ואז זה קרה לי באמת

"בחיים אין מתנות חינם".

זה משפט שהמרצה שלי לכלכלה באוניברסיטה היה זורק כל שיעור. חשבתי שזה רק על כסף. אבל תכל'ס? גם בטיול סולו זה נכון.

כי בדידות, בוא, אף אחד לא באמת אוהב אותה.

אבל הרבה פעמים, מה שעוצר אותנו מלטוס לבד, זה בכלל לא הבדידות עצמה, אלא הפחד להרגיש אותה.

וזה בדיוק מה שקרה לי בטיול הראשון שלי לבד.

היה לי בראש מיליון תרחישים של "מה אני אעשה אם אהיה לבד?", "אם לא יהיה לי עם מי לדבר?", "אם יהיה לי רגע קשה ואף אחד לא יהיה שם?".

ומה שקרה בפועל? מצאתי את עצמי מוקף אנשים כמעט כל הזמן. ישראלים, מקומיים, מטיילים, כולם מתמגנטים אליך כשאתה לבד. זה כאילו אתה מסתובב עם שלט: "פתוח להכיר, בואו אליי".

אבל כן, גם היה רגע אחד שנחרט לי.

הייתי לבד על גג של הוסטל בספרד. יום לפני הייתי עם חבורה מטורפת בעיר אחרת. ופתאום שקט. לבד. מחשבות.

והיה שם רגע כזה, של עצב אמיתי. שאלתי את עצמי: למה הלכתי לבד? למה לא נשארתי עם ההם? למה אני דוחף אנשים ממני? בדידות של ממש.

אבל אז אמרתי יאללה, בוא נזוז. יצאתי למסעדה לבד. אחר כך חזרתי להוסטל, דיברתי עם מישהי מהקבלה, ותוך שעה מצאתי את עצמי בפארק עם גיטרה, בירה, וצחוקים עם זרים שהרגישו כמו חברים.

ואז הבנתי: זה לא שלא תהיה בדידות, אבל היא לא נשארת לנצח. והכי חשוב, אתה יוצא ממנה קצת אחר.

מאז, בכל פעם שאני מפחד מבדידות, אני מבין שזה סימן. שבצד השני של הפחד הזה מחכה לי חוויה רצינית.