מה יקרה אם תישאר רק עם עצמך?

למה מפחיד אותנו להרגיש בודדים?

בוא ננתח את זה רגע ביחד, כי ברגע שמבינים את זה לעומק, הלבד נהיה הרבה פחות מפחיד.

אולי הסיבה מספר אחת שאנשים לא טסים לבד היא הפחד מלהרגיש לבד.

לא פחד ממטוסים, לא מהכסף, לא מהשפה. פחד אחד פשוט: בדידות.

ואנחנו מדמיינים את זה בראש, את הרגע הזה שנשב לבד באיזה הוסטל בגשם, בלי אף אחד סביבנו, וזה פתאום נראה כמו סוף העולם.

אבל למה זה כזה מפחיד? אני חושב שיש שתי סיבות עיקריות.

סיבה ראשונה, כי אנחנו לא בטוחים שנסתדר לבד

זה לא לגמרי הפחד מבדידות, זה הפחד להיות עם עצמי ולהצליח ליהנות מזה.

זה כי אנחנו לא רגילים להיות מחוץ לקן. מחוץ לשבט. לקהילה. בלי האנשים שנותנים לי גב, עצה, עידוד.

אז פתאום להיות לבד במקום לא מוכר, בלי אף אחד מסביב, זה מרגיש מסוכן. הראש מיד זורק אותנו לסרטים: מה אם יגנבו לי משהו? מה אם אני אתקע? מה אם יקרה משהו ואף אחד לא יהיה שם?

איך עונים לזה? מצמצמים את אי הוודאות.

מפחד שיחטפו אותי בקולומביה? אני בודק אם זה בכלל קורה. חוששת שיטרידו אותך בהודו? מבררת עד כמה זה אמיתי. מפחד להרגיש אבוד? לומד איך מתנהלים חכם.

מפרק את הפחדים אחד אחד, ומגלה שב-90% מהמקרים הם לא באמת מציאותיים כמו שנדמה לי.

הסיבה השנייה, והרבה יותר עמוקה

זה לא הפחד מלהיות לבד, זה הפחד לפגוש את עצמך.

רק אתה. בלי רעש. בלי חברים. בלי טלפון. רק אתה והמחשבות שלך.

וזה מוזר. כי אנחנו חיים בעולם של גירויים, הודעות, פושים, נטפליקס, רילז, קבוצות, ואין לנו רגע שקט.

ופתאום להיות לגמרי עם עצמי? זו סיטואציה חדשה. ולכן זה מרגיש כמו פחד.

אבל כאן בדיוק מגיע הטוויסט.

כי יש הבדל בין משהו שמפחיד אותי למשהו שהוא באמת מסוכן.

להרגיש לבד זה אולי לא נעים, אבל זה לא סכנה. זה פשוט לא שגרה. וזה ההבדל.

להיות לבד עם עצמך זה לא קל. עולות מחשבות, תחושות, כאבים, אבל זה גם המקום שבו נוצר הקשר הכי עמוק שיש, הקשר שלך עם עצמך.

אני יכול להגיד לך חד משמעית, כל מי שפגשתי שחשש להיות לבד בטיול, אחרי כמה ימים פשוט התאהב בזה.

יש קסם בלקום בבוקר ולעשות מה שבא לך. בלי להתחשב באף אחד. בלי דינמיקות קבוצתיות. בלי לזרום עם מה שלא בא לך באמת.

ולמה חשוב לדבר על זה?

כי כשמשאירים את הפחד הזה רק בראש, הוא מתנפח. הוא תופס שליטה. הוא מגן עלינו מסכנה שבעצם יכולה להיות אחת המתנות הכי גדולות של החיים.

אני לא כותב את זה מהספרים. אני כותב את זה אחרי שחציתי את האוקיינוס עם סירה, אחרי שטסתי לבד לדרום אמריקה בלי להכיר אף אחד, אחרי שטקס אייאוואסקה שבר לי את המוח, ואחרי שבוע של שתיקה במנזר בודהיסטי עד שהאגו שלי פשוט נמס.

בכל אחד מהמצבים האלו הייתי לבד. וחוויתי בדידות. אבל גם גיליתי מה זה להיות שם בשביל עצמי. בלי רעש. בלי הסחות. פשוט אני ואני.

וברגע כזה קורה משהו. משהו שאתה לא שוכח.

אז אם גם אתה מרגיש שהלבד מפחיד אותך, אל תדחיק את זה. פשוט תלמד להכיר אותו.

כי כמו כל רגש חזק, הוא לא כאן כדי לעצור אותך. הוא כאן כדי לקרוא לך להעמיק.