אני זוכר את הלילה הראשון בהוסטל בריו. האוויר היה סמיך מריח של בירה זולה, מוזיקה רועשת התנגנה בסלון המשותף. מסביב, כולם דיברו, צחקו והכירו אחד את השני.
ואני? ישבתי בצד, עם ספר. מעמיד פנים שאני מרוכז, בזמן שבפועל, רק בהיתי באותו עמוד במשך 20 דקות.
זה היה יותר מפחד מלהיות לבד. זו הייתה תחושה שהייתי בולט במיוחד בגלל כמה שהייתי בלתי נראה. התחושה הזו של לרצות להיות חלק ממשהו, ולא להיות. של לראות את כולם חווים את הרגע שהגעת בשבילו, בזמן שאתה נשאר מחוץ למעגל.
התחושה של להרגיש שאתה פשוט לא מספיק. לא מספיק כריזמטי, לא מספיק חברותי, לא מספיק טוב. הקול בראש צעק: "מה לעזאזל אני עושה פה?". הרגשתי שאני כישלון. הרגשתי שאני לא בנוי לזה, ולעולם לא אהיה.
אבל האמת היא שאף אחד לא נולד עם היכולת הזו. כריזמה היא לא תכונה, היא מיומנות. היא אוסף של צעדים קטנים שצריך לתרגל שוב ושוב.
אותה שיחה קצרה שקרתה אחר כך, הייתה הצעד הראשון. ביום למחרת, שאלתי מישהי על המלצה למסעדה טובה. בערב, הצטרפתי לשיחה על מזג האוויר. לאט לאט, הרגשתי איך שריר הכריזמה שלי מתחזק.
טיול סולו הוא בית הספר הטוב ביותר למיומנויות חברתיות. הוא מאלץ אותך לצאת מאזור הנוחות, להתאמן, ולבנות את הכלים שיעזרו לך להכיר אנשים בכל מקום בעולם.
לפני שתמשיך
הכנתי סרטון חינמי של ארבע עשרה דקות על מה שעוצר אנשים מלטוס לבד. אפשר לצפות בו כאן.
ואם מתאים לך ללכת על זה עם ליווי אישי, כאן אפשר לקרוא על התהליך.