הדבר היחיד שהיה לי חשוב כשטסתי

הדבר היחיד שהיה לי חשוב כשטסתי לדרום אמריקה היה להכיר את התרבות המקומית, וככה מצאתי את עצמי עושה את זה מעבר לכל דמיון.

חודש אחרי תחילת הטיול מצאתי את עצמי בעיירה בשם פוקון בצ'ילה. זו עיירה חמודה די על שביל החומוס, המסלול שרוב האנשים עושים.

הקטע הוא, שידעתי את זה. ולכן רציתי להתארח אצל מישהו מקומי בבית.

לפני שטסתי, חבר שאני מעריך סיפר לי שהוא ישן בטיול הרבה אצל מקומיים בבתים וחווה את היבשת דרכם. וזו בדיוק החוויה שחיפשתי. משהו אמיתי, לא הצגה לתיירים.

הבית של סדריק וקרולינה

אז כשהגעתי לפוקון החלטתי למצוא מארח מקומי, ולשמחתי, זה עבד.

קיבלו אותי לביתם זוג מקומי, סדריק וקרולינה. שניהם צ'יליאנים חביבים ושמנמנים שטיילו לא מעט בעולם, ולכן אוהבים לארח מטיילים מכל העולם אצלם.

כשהגעתי, חשבתי שאהיה המטייל היחיד, אבל מהר מאוד הופתעתי לגלות שגם מתארחים אצלם שתי צרפתיות, זוג גרמני, ובחורה קולומביאנית. ממש סוג של הוסטל, רק בבית שלהם. כל ערב מישהו היה מבשל את האוכל מהמדינה שלו.

והשהות אצלם הייתה יוצאת מגדר הכלל. במיוחד לאור העובדה שבאחד הימים קרולינה אמרה לי:

"אתה האורח המועדף עלי. מבחינתי תישאר כמה שאתה רוצה, תרגיש בבית פה, באמת".

זה נגע לי ללב בלי שהיא ניסתה, כי פעם ראשונה שמישהו ממדינה אחרת נותן לי תחושה של משפחה, של בית, שאני אשכרה רצוי.

באחד הערבים יצאנו למועדון מפורסם בעיירה. קרולינה הפנתה את תשומת ליבי למישהי שרוקדת עם החבורה שלה ובוחנת אותי. "לך אליה, היא רוצה שתדבר איתה" היא אמרה לי.

הקשבתי לעצתה. ניגשתי. דיברתי איתה. יצאנו החוצה להכיר. וסיימתי את הלילה אצלה בבית. בחיים לא אשכח את הריח שאיתו התעוררתי, פנקייקים טריים וקפה חם שהיא הספיקה להכין לפני שקמתי.

השיחה שחזרתי אליה

כעבור חודש, אחרי שחרשתי את צ'ילה, מצאתי את עצמי אצל קרולינה שוב. התארחתי אצלה עוד שבוע. כל מה שעשיתי היה לראות נטפליקס, לשבת בבתי קפה, למלא ביומן את ההרפתקאות שעברתי, ולתכנן את המשך המסע.

באחד הימים נכנסתי לשיחת נפש איתה לגבי מה אעשה כשאחזור מהטיול. לא היה לי מושג לאן לקחת את החיים שלי, וזה ממש העסיק אותי.

במהלך אותה שיחה היא פתאום השחילה לי את המשפט הבא:

"שמע, אני מכירה אותך קצת ובאמת שאין לך מה לשבור את הראש על זה. פשוט תעשה מה שהכי מרגיש לך נכון. ומהיכרותי איתך, אתה תצליח בו, אין לי שום ספק בזה".

היה לי קשה באותו רגע לעכל שזה המשפט שהיא אמרה לי. איך הגעתי למצב שבחורה צ'יליאנית, שלא היה לי איתה כלום, לא רק מארחת אותי בבית שלה כמו בן משפחה, אלא גם עושה לי שיחת מוטיבציה להמשך החיים?

מה שנשאר מזה

והיום אני יודע: החוויה אצל קרולינה שינתה לי את החיים.

מעבר לאמונה העצמית שהיא החדירה בי בשיחה הזאת, היא הראתה לי איזה חיבור אנחנו יכולים ליצור עם אנשים שהם בכלל מתרבות אחרת. שיכול להיות לנו בית גם בצד השני של העולם. ומעל לכל, שהדבר הכי מדהים במסע הזה הוא האנשים שנפגוש בו.

אבל הנה האמת המרה: הרוב המכריע של המטיילים מפספס את זה. למה?

• כי כולם מגיעים למקומות רק בשביל לתפור אטרקציות כדי להראות שהם היו שם
• כי המטייל הממוצע לא יעיז בכלל להתארח אצל מישהו מקומי ולסמוך ככה על מישהו ממדינה אחרת שהוא לא מכיר
• כי אנשים טסים במיינדסט של לרוץ ולסמן וי, במקום לטייל בצ'יל, לתת לכל מקום את הזמן שמגיע לו, ולתת להיכרויות האלו להיווצר ולהירקם

היום, אחרי הטיול הזה ועוד טיולים רבים, אני יודע שיש לי בתים בשלל מקומות בעולם. גם במקומות שכבר ביקרתי וגם במקומות שעדיין לא. כי אני יודע איך להגיע, להכיר את האנשים הנכונים, וליצור את הקשרים האלו שיישארו איתי לכל החיים.