איך הפכתי ערב מפחיד בספרד לאחד הערבים הכי מחשמלים שלי

אני עומד בכניסה לפסטיבל מוזיקה בדרום ספרד.

אור אחרון של שקיעה נמס על ההרים, הבס מתחיל לדפוק מרחוק, והריח של אוכל רחוב מתערבב עם ריח של דשא יבש. מסביבי, זוגות שמצלמים סלפי, חבורות שצוחקות, חברים שמחלקים ביניהם משקאות.

ואני? לבד.

ברגע הזה זה מכה בי, אני כמעט היחיד כאן שהגיע בלי שבט משלו.

הקול בראש מתחיל לעבוד. "תראה איך הם כבר בעניינים, ואתה אפילו לא יודע עם מי תדבר". "מה יקרה כשיגיע השיר שאתה הכי אוהב, עם מי תרקוד?".

הקול הזה לא צועק, הוא לוחש. וזה לפעמים אפילו יותר חזק. הוא מזכיר לי שהמוח שלנו אוהב לחזות קטסטרופות, גם כשעוד לא קרה כלום.

וכאן, עוד לפני שהתחיל הערב, קלטתי שאני נמצא בצומת: או שאני נותן למחשבות האלו לנהל אותי, או שאני בוחר אחרת.

שלב 1: להתבונן

בדיוק כאן נכנס הכלי הראשון שלי כמטייל סולו, התבוננות. להסתכל על המחשבה מבחוץ, כאילו היא כתובית בסרט. להגיד לעצמי: "הנה מחשבה על זה שלא יהיה לי כיף. מעניין". ולהיזכר, אני לא המחשבה שלי. כמו במדיטציה, המחשבות עולות, ואני בוחר אם להאכיל אותן או לתת להן לחלוף.

שלב 2: לא לשפוט, לא לברוח

הפיתוי היה להגיד לעצמי: "טוב, אולי זה באמת היה רעיון גרוע לבוא לבד". אבל אז נזכרתי, הרי זו הייתה הכוונה המקורית: לחוות את הפסטיבל הזה כאירוע סולו, ולראות מה זה עושה לי.

אז במקום להתקפל, נשארתי. נשמתי עמוק, נתתי לתחושה הזו לשבת שם, ולא ניסיתי לברוח ממנה. כי לפעמים, כשאתה נשאר עם התחושה, היא מתחילה להשתנות מעצמה.

שלב 3: לייצר לעצמי את הכיף

ואז הגיע החלק המהותי, לקחת אחריות על איך שהערב הזה ירגיש. אם אני רוצה ליהנות, זה עליי.

קניתי בירה קרה, נכנסתי לרחבה, והתחלתי לזוז בקצב המוזיקה. חיוך פה, מבט שם, אפילו איזה קריצה סתמית למישהי שעברה מולי. לאט לאט האנרגיה שלי התחילה לעלות, וזה הרגיש פיזית, הגוף יותר קל, החזה פתוח, הראש פחות עסוק ב"מה יהיה".

ופתאום, קסם.

בחור חייכן מתחיל איתי, חבורה של שלושה פשוט פותחת לי מעגל ריקוד, איש מבוגר שגם הגיע לבד ניגש ושואל אם בא לי בירה. בלי לחפש, האנשים הגיעו.

והבנתי: האנרגיה שאתה משדר היא כמו מגנט. תדר גבוה מושך אליך את האנשים הנכונים.

בערב השני כבר הייתי אדם אחר. נכנסתי עם ביטחון, עם חיוך קבוע, והפעם אפילו לא הייתי צריך ליזום, הכול קרה מעצמו.

הלקח

רוב האנשים פוסלים מצבים כאלה מראש. "לבד בפסטיבל? מה פתאום". אבל האמת היא שדווקא שם, במקום שבו הפחד מציף אותך, מחכה אחת החוויות הכי טובות שלך.

מטייל סולו אמיתי יודע:

• להתבונן במחשבות בלי להזדהות איתן.
• להישאר במקום גם כשהוא לא נוח.
• לייצר לעצמו את הכיף, ואז לתת לחיים להפתיע.

אני יכול להגיד בביטחון, זה אחד הערבים הכי מחשמלים שחוויתי. לא בזכות המוזיקה, שהייתה מדהימה, אלא בזכות הדרך שבה בחרתי להגיב לפחד.