חיזר בארוחת שישי

כל המשפחה יושבת בארוחת שישי ואני מרגיש כמו חיזר שהרגע נחת מהירח.

חזרתי מהטיול שלושה ימים לפני. טיול של 8 חודשים בדרום אמריקה. טיול שהרגשתי בו ששום דבר לא יכול לעצור אותי.

עד ש... חזרתי. והכל התפוצץ לי בפנים.

כמה חודשים של טיול ופתאום אני גרסה חדשה של אוהד. דברים שפעם הפחידו אותי, אני עושה בהליכה. הערך העצמי שלי טיפס לשמיים. התחלתי לדמיין חיים אחרים לגמרי ממה שהסביבה שלי חשבה שאני רוצה.

כי הבנתי שאין לי באמת גבול למה שאני מסוגל. ושאם בן אדם כמוני יכול לעשות הכל, למה להתפשר על גרסה שהיא חצי?

אבל אז. הנחיתה. או כמו שאני אוהב לקרוא לזה, "הכאפה של החזרה מהטיול".

לא עבר חודש ופתאום אני מרגיש שהאני החדש הזה נעלם כמעט לגמרי.

כי אומנם מבפנים השתניתי, אבל מבחוץ? כולם רואים בדיוק את אותו אוהד. וחושבים שזה שנשארתי.

אין לי עם מי לדבר על מי שנהייתי. אין לי אנשים שרואים אותי באותה צורה שאני רואה את עצמי.

וכל מי מהסביבה שלי שראה אותי אמר לי: "יאללה, ככה זה טיול. מתי אתה מתחיל את החיים?"

ואני מסכים. צריך להתחיל את החיים. אבל איזה חיים? חיים שיעשו אותי הכי מאושר, שאולי מנוגדים לגמרי למה שהסביבה שלי חושבת שנכון לי, או חיים שהם הממוצע של האנשים שנמצאים סביבי?

לאט לאט הרגשתי שאיך שתפסתי את עצמי כשחזרתי מהטיול הלך ונעלם. לא כי מישהו עשה לי בכוונה. פשוט כי לא היה לי עם מי לנהל את השיחה הזאת:

מה באמת בא לי לעשות? מה הכי לא בא לי לעשות עם החיים שלי? ומי זה האוהד החדש הזה?

וזה קרה לי כל טיול. בראשון, בשני ובשלישי.

עד שבאיזשהו שלב הבנתי שאם אני לא מחפש בצורה יזומה מה לעשות עם זה, אז נכון, יש את כל התמונות בגלריה. אבל מה שבאמת חשוב, הזהות החדשה הזאת, מהר מאוד נעלמת לאוויר כאילו לא הייתה.